פסק-דין בתיק ע"א 3641/04

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופט איתן אורנשטיין) מיום 13.4.03, בת"א 1290/98, ועל פסק הדין המשלים מיום 1.9.04,  אשר חייב את המערערים בתשלום סכום של 104,087.5 ש"ח במסגרת ההתחשבנות שבין הצדדים.

1.                    רקע

(א)                המשיב והמערער 1, אחיינו, היו שותפים בבר-מסעדה בתל אביב (להלן: "העסק") ונתגלע ביניהם סכסוך באשר להתחשבנות, בין היתר, בנוגע למועד תחילת הפעילות המשותפת, מצבו הכספי של העסק עובר ליום תחילת הפעילות, משיכות מכספי העסק ותשלום משכורות לשותפים ולרעית המשיב.

(ב)                 גם בין המשיב למערער 2, אחיו, נתגלע סכסוך כספי בקשר להלוואה שנטל המערער 2 מן המשיב וסכומי כסף ששילם לו עבור המגיע לו מהמערער 1 בקשר לעסק.

(ג)                  נוכח סכסוכים אלו הגיש המשיב תביעה כספית, והמערערים מצידם הגישו תביעה שכנגד. בית המשפט מינה מומחה לבדיקת ההתחשבנות בין הצדדים, את רו"ח יעקב נתנאל (להלן: "המומחה"); לאחר קבלת חוות דעתו צומצמו המחלוקות לשאלת שכרם של הצדדים ורעיית המשיב ולשאלת תשלום של 60,000 ש"ח ששילם המערער 2 למשיב.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית המשפט דן תחילה בשאלת זכאותה של אשת המשיב לשכר וקבע כי ממכלול העדויות עולה שהאישה עבדה בעסק רק באופן חלקי, ורק במשך חודשיים, ולכן יש לזכותה בסך 1,250 ש"ח לחודש בלבד, בעבור החודשים יוני-יולי 1996. אשר לשכרו של המשיב קבע בית המשפט שלא הובאה לפניו כל ראיה הסותרת את גרסתו שעבד בעסק באופן מלא, במשך שלושה חודשים, ועל כן הוא זכאי לשכר בשיעור שעליו הוסכם: 4,000 ש"ח לחודש. לשיעור שכר זהה זכאי אף המערער 1, אשר לא הוכיח כי היתה הסכמה להעלאת שכרו לסכום של 5,000 ש"ח לחודש. לפני בית המשפט הוצג תלוש שכר, המשקף את השכר ששולם לו, ולו סבר המערער 1 שאין בתלוש כדי לשקף את המגיע לו, חזקה שהיה מביע את הסתייגותו והדבר היה מוצא את ביטויו בכתובים.

(ב)                 בית המשפט הוסיף ודן בשאלת הסכום ששילם המערער 2 למשיב וקבע שהוא מעדיף את גרסת המשיב שחשבון העסק היה צריך להיות מאופס בעת הצטרפותו לעסק, ושהסכום ששולם היה החזר של הלוואה פרטית שהלווה המשיב לאחיו לצורך שיפוץ ביתו, ללא קשר להתחשבנות העסקית. נדחתה טענת המערערים שהמערער 2 שילם למשיב את הסכום האמור הואיל והאחרון יצר בפניו מצג מטעה שהעסק חייב לו סכום של 20,000$. נקבע כי המערערים הם אב ובנו, הנמצאים ביחסים קרובים, ואין זה סביר שהמערער 2 היה משלם סכום כה משמעותי, מבלי שיטרח לוודא קודם לכן עם בנו מהי יתרת החוב בעסק. גרסתו של המערער 2, בהקשר זה, מלאת סתירות, והיא אינה מתיישבת עם מצבו הכספי באותה עת ועם המשך השתלשלות האירועים - תשלום סכום נוסף של 20,000$ בעבור רכישת חלקו של המשיב בעסק, לאחר שלטענתו שילם למשיב סכומי כסף שלא הגיעו לו.

(ג)                  בית המשפט דחה את טענת המערערים שיש להפחית מן הסכום לו זכאי המשיב את הוצאות שיפוץ המטבח בעסק, אשר הוצאו קודם לתחילת השותפות, אך הורה למומחה לבחון את השאלה האם חוייב חשבון העסק בשגגה בכפל דמי שכירות ולהתאים את חישוביו בהתאם.

(ד)                 לאחר מתן חוות הדעת המשלימה, אימץ בית המשפט בפסק הדין המשלים את מסקנותיה, תוך שקבע שבפער הזניח שבין עמדות הצדדים (105,690 ש"ח לפי גרסת המשיב, ו- 102,485 ש"ח לפי גרסת המערערים) יחלקו הצדדים. המשיב זכאי על כן לסכום של 104,087.50 ש"ח בגין יתרת החוב בעסק. בית המשפט קבע עוד שלא ראה שלא להשית את החיוב גם על המערער 2, בשל כך שלא נטענה טענה מפורשת בעניין זה למן תחילת הדיון בתביעה, ומשום שעניין זה לא היה שנוי במחלוקת בפלוגתאות שעליהן הסכימו הצדדים. בית משפט קמא אף התרשם שמערער 2 היה בקיא בעסק וברזיו כמו גם הרוח הפעילה בכל נושא ההתחשבנות. מטעם אחרון זה, דחה בית המשפט גם את טענת המשיב שיש לזכותו בפיצוי בגין עוגמת נפש.

3.                    טענות המערערים

(א)                המערערים טוענים שבית המשפט שגה כאשר קיבל את חוות דעת המומחה והתעלם ממסמכים ברורים המלמדים שהמשיב הוציא מחשבון העסק הוצאות פרטיות, שעל כן יש להפחית מסכום החוב סך של 41,492 ש"ח. בית המשפט, כמו גם המומחה, התעלמו מהודאה מפורשת של המשיב בעניין זה. כמו כן, התוצאה הכספית שאליה הגיע בית המשפט מתבססת על הקביעה שהוסכם שביום תחילת השותפות יהיה חשבון העסק מאופס. בית המשפט קיבל את טענת המשיב כי כך הוסכם, מבלי שניתח את הראיות העומדות בבסיסה.

(ב)                 עוד טוענים המערערים כי לא היה מקום להשית את החיוב גם על המערער 2, שכן אין כל מחלוקת שהחוב נושא כתב התביעה נובע מעסקם המשותף של המשיב והמערער 1. למערער 2 לא היתה כל נגיעה לעסק, גם אם היה מעורב בסכסוך הכספי בין בנו המערער 1 - לבין המשיב. המערערים מפנים לסעיפים 5 ו- 9.1 לכתב ההגנה מטעמם, שבהם הכחישו את חבותו של המערער 2, וטוענים כי אין נפקות להסכמתם לצמצום המחלוקות.

4.                    טענות המשיב והערעור שכנגד

(א)                המשיב משיג על הפחתת שכרה של אשתו מהסכום המוסכם, ועל הקביעה שאינו זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש. רשימת הפלוגתאות שעליה הסכימו הצדדים כוללת שאלות עובדתיות, ולעומתן שאלת עוגמת הנפש היא מסקנה משפטית שלא היה צורך לציינה כפלוגתה. עוד משיג המשיב על סכום ההוצאות שנפסקו לזכותו, אשר לטענתו אינו עולה כדי השכר המינימלי המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין ואינו מביא בחשבון את התמשכות ההליכים וחוסר תום ליבם של המערערים.

(ב)                 אשר לטענות המערערים, המשיב טוען כי השגותיהם קשורות בקביעות עובדתיות אשר אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, במיוחד כאשר אלה מבוססות על חוות דעתו של מומחה שמינה בית המשפט. יש להניח כי המומחה ערך את ההתאמות הנדרשות כתוצאה מהודאתו של המשיב בדבר משיכות פרטיות מחשבון העסק. המשיב מדגיש כי הקביעה בדבר הסכמה על איפוס חוב העסק התבססה על התרשמותו הכללית של בית המשפט מן העדויות שהובאו לפניו ועל מהימנות העדים. אשר לחיובו של המערער 2 טוען המשיב, כי עניין זה אינו בגדר הפלוגתאות שקבע בית המשפט, והוא בגדר הרחבת חזית אסורה. ממילא, המערער 2 הוא ששילם את כל התשלומים הרלוונטיים בעסק ולמעשה היה הוא בעליו.

5.                    דיון והכרעה

(א)                בין הצדדים נפלו מחלוקות חשבונאיות באשר לניהול העסק המשותף. נוכח אופיין החשבונאי של המחלוקות מינה, כאמור, בית המשפט מומחה אשר בדק את טענות הצדדים.

(ב)                 בית משפט קמא פעל על פי ההלכה הידועה: